השלכה היא מנגנון הגנה בו אנו משייכים לאובייקט (אדם, ארגון, ישות, אפילו חפץ) מחשבה, רגש, תחושה, תכונה פנימית שלנו. בשרשור הקודם דיברתי על הדחקה כמנגנון ההגנה הראשוני לפי פרויד. אנחנו מבינים כי במצב בו הדחקנו דחף המעורר אי נחת, אנו עיוורים לו. אמנם הוא עדיין שם, קבור חי ומופיע תדיר

באופן שסמוי מענייננו. השלכה היא דרך לתת לו תוקף מבלי לעורר חרדה. כך, אני מסוגל לתרץ את הדחף. אני מוציא אותו החוצה ומייחס אותו לאחר, מה שיצדיק פורקן של אותו דחף. למשל, נניח ואתם שונאים אדם מסוים מבלי הצדקה מוסרית לכך. במצב זה, כדי לשמור על עצמנו, נשליך את השנאה עליו ונניח שהוא זה

ששונא אותי, מה שיצדיק חזרה את שנאתנו. הרי אם אדם שונא אותי, מקובל עלי לשנוא אותו חזרה. ביטוי זה של השלכה פרויד קרא "השלכה פראנוידית". הסוג השני הוא "השלכה כפייתית". סוג זה יהיה עשוי להיות נאמן למציאות. השלכה זאת מתאפיינת *בהבחנה* בדחפים הלא מודעים שלנו, אצל אחר, במקום לייצרם.

למשל, נניח ואדם בעל דחפים הומוסקסואלים מודחקים מבחין מיד שידידו מפרלטט איתו. משום שהדחף קיים בתוכו אך בלי מודעות, הוא מסוגל להבחין בקלות באחרים שמחזיקים באותו דחף מבלי להכיר בו בתוכו. לכן, כשאדם משליך, הוא לא בהכרח טועה. ככל שהאדם פחות נוירוטי, כך ההגנות צריכות יותר תיחכום,

ולכן סוג השלכה זה יותר נפוץ אצל אנשים מאוזנים, בעוד השלכה פראנוידית יותר מאפיינת מצבים יותר מופרעים. אמנם, גם האדם המאוזן עלול להשתמש בסוג השלכה זאת לעיתים, אך בתדירות נמוכה יותר. בואו נתרחק מפרויד ונדבר על קליין, ממשיכתו החשובה. התאוריה של קליין מורכבת https://x.com/yantomr4/status/...

מכדי להסבירה בפוסט זה, אך כן אציין את ההבדלים המרכזיים. בשביל קליין ההגנה הראשונית היא "פיצול" ולא השלכה. אנו נולדים עם דחפים של אהבה ושנאה. שני הדחפים שמכוונים על אותו אובייקט מייצרים אמביוולנטיות, אשר בתורה מייצרת חרדה איומה. כדי להתמודד איתה, אנו מייצרים פנטזיה בראשנו בה

יש שני אובייקטים שונים: "האובייקט הטוב והאובייקט הרע". כשאמא טובה ומזינה, אנו משליכים עליה דחפי אהבה, וקובעים שהיא טובה. כשאמא מתסכלת ומרוחקת, אנו משליכים עליה דחפי שנאה, וקובעים שהיא רעה. תהליך זה הוא פרה ורבלי ומתרחש בראשית החיים. יותר טוב מרע, ונוכל לראות את אמא כאובייקט שלם,

מבלי לחשוש שהרע יעיין את הטוב. במצב שזה לא קורה, מתעוררת פסיכופתולוגיה בו אנו נישאר במצב של פיצול, ונשליך דחפים של אהבה ושנאה הקיימים בתוכנו על אחרים, מבלי לערבבם לעולם. זאת גישת יחסי האובייקט בה העולם המנטלי שלנו בנוי מאינטרקציות עם אובייקטים אחרים, ואינטרקציות אלו יקבעו כיצד

נשליך על אחרים את דחפי האהבה והשנאה שלנו, ולכן גם יקבעו כיצד אנו תופסים אחרים. בואו נדגים על לנה, מעצבת הפנים. לנה מטופלת אצל האנליטיקאי שלה לאחר התקף חרדה באינטראקציה רומנטית עם גבר (ראו שרשור קודם). גילנו בפגישה הקודמת שאביה של לנה הכה את אמא שלה, מה שמאלץ אותה להדחיק את

דחפי שנאה כלפיו, ובהמשך להעביר זאת לגברים אחרים. לנה נתנה לאנליטיקאי תחושה שהוא מסוכן ואלים. האנליטיקאי מציע לה פרשנות: בפגישה הקודמת דיברנו על הארוע שאבא הכה את אמא. אני כרגע חש שאת חוששת ממני. יתכן ועדיף לך לחשוש ממני מאשר לשנוא אותי. הרי הכעס שהדחקת כלפי אביך עלול להיות מסוכן

את עלולה לאבד את החיבה שיש לך לאביך, שהרי דבר כזה נורא שעשה עלול לבטל את כל הטוב שאת רואה בו. לכן, עדיף לך להניח שאני איש זועם מאשר להכיר בזעם שלך עלי, אשר את מחזיקה עוד מאבא. בשרשור הבא אדבר על מנגנון ההזדהות, המנגנון החשוב השני לבניית העולם.

על הדחקה https://x.com/yantomr4/status/...

שקורים מינקות* כמובן!