Roei Tzoref روعي 🏴

1. משפחת ציון: חיבוק ממולכד.
ב21.10.23, שבועיים לאחר, לקחתי שלט והלכתי לקריה "כולנו בני ערובה", ועליו תצלום של בנימין נתניהו. כמה מהורי החטופים פנו אליי בנימוס וביקשו שאסיר. אחד מהם, אלבג, אמר: "אנחנו לא רוצים לעצבן אותם. אם ביבי מחזיר לי את הילדה, אני מנשק לו את הרגליים". 

2. אכן בני ערובה. לא רק של ביבי אלא של הסיפור הציוני כולו. לא בעיית שליט כושל או אכזר, אלא במבנה זהות ממולכדת. וכשהאמת מתחילה לאיים על הזהות היא נדחית החוצה. כי אמת כזו שמדינה בוגדת בבניה, אינה רק מסוכנת פוליטית אלא מסוכנת זהותית, קיומית. נידוי ממשפחת ציון הוא חוויה של התאיינות.

3. היום כשמתפרסמות התמונות מניר עוז: יש המביעים פליאה או כעס. מה ציפיתם? שתצעק על ביבי? גם מי שכועס עליה חושב בכלל שביבי הוא הבעיה, ולא מבין שהמרד האמיתי הוא בזהות כולה. ובמצבה עם בן בשבי זה בלתי אפשרי: לא מרד בביבי, ובוודאי לא מרד בזהות.

4. צנגאוקר ומשפחות החטופים שנותרו רוצים את יקירהם, ובשביל זה יעשו הכל מלבד מה שלא מסוגלים לעשות. אז כן הם ינשקו לביבי את הרגליים, הם ישתפו פעולה עם כל סמכות שתבטיח תקווה, גם תקווה כוזבת. ישחקו לפי הכללים עד השחרור וגם אחריו כי הם בני ערובה של הזהות. לפני ואחרי ה7.10.

5. לציונים שרוצים "מרד" אין באמת מרחב תימרון. הוא לא רק תקוע בגבולות קפלן-קריה-רחוב עזה- או אפילו צעדה סמלית לגבול עזה. מי שמאמין ב"ישראל" זו עסקת חבילה: דגל, צבא, המנון, נרטיב ומאמץ לאומי. והוא כבול לזה. הליכוד הוא המילכוד.

6. יש שחושבים שאולי השלטון מוכר למשפחות החטופים אשליות ולכן אלה משתפות פעולה. מסרי "אחדות", "האויב רואה", וששיתוף פעולה ישפר הסיכוי להשיב את יקירהם. כנראה. בתוך התשישות, האימה והפנמה עמוקה של הזהות הציונית - שיתוף הפעולה הופך לא רק לבלתי נמנע, אלא להכרח נפשי. קיומי אפילו.

7. זו לא רק מערכת יחסים מתעללת בין שלטון לאדם אלא בין אדם לזהות שהוא עצמו מגלם. הזהות הציונית פועלת כמנגנון של שליטה: מציבה גבולות בלתי נראים וחוסמת חשיבה חתרנית, כי למרוד במדינה זה לבגוד בזהות שלך. מי שמזדהה כציוני לא מסוגל להכיר בכך שהפרויקט שעיצב אותו בגד בו.

8. המדינה שמשתמשת, מייצרת ומייצאת טכנולוגיות הרג והשמדה, ומשחיזה אותן על אוכלוסיות ילידיות, שמתפארת בהישגי ההשמדה שלה ומחלקת לעצמה פרסים, שהפקירה את גבולה במשך יממה נוראית ואת בניה ובנותיה לחסד אויב שהיא יצרה, פועלת לא מתוך כשל, אלא מעיקרון של הגנה. לא על בני האדם. על הפרוייקט.

9. מי שרוצה למרוד או לסרב חייב לפרוץ את מסגרת הזהות. אין דרך אחרת. לא די לבקר את ההנהגה או להחליף את מי שמוביל את מכונת ההשמדה. הסירוב היחיד שמחזיק כוח הוא סירוב לזהות עצמה. כל עוד אדם ציוני, גם אם מדברים רק אידאולוגית - הוא כפוף לקודי הזהות: קשר שתיקה, הכל נשאר במשפחה.

10. צנגאוקר לא תמרוד לא כי חלשה אלא כי הזהות מחזיקה אותה, ובזכותה שורדת. כך גם המשפחות, ורוב מוחלט של הציבור. הזהות הציונית מערכת סגורה, שמפעילה מנגנוני הגנה והשמדה עצמית בו-זמנית. משמרת עצמה במחיר הקרבת בניה ובנותיה. זהו פרדוקס ההשתייכות: המבנה שמתיימר להגן עליך משמיד אותך.

11. רק כאשר הזהות הזו תתמוטט (השמדה עצמית היא בלתי נמנעת) תתאפשר תנועה החוצה של הלימינגים של ציון מהמסלול האובדני. בסוף ינותק המטריקס, ואנשים יצטרכו לאמץ זהות אחרת. שנים אחר כך, הזהות הישנה תיראה כמו סיוט רחוק מן העבר. הלוואי וכבר היינו שם. בינתיים, כל שנותר הוא להיות עדים.