shlomy Jacob

1/ למדתי בישיבה גדולה חסידית בירושלים, עם 550 בחורים. זה היה מעבר עצום מישיבה קטנה עם 120 בחורים בבני ברק. פנימייה, ריחוק מהבית, בחורים שגדולים ממני ב-10 שנים — הרגשתי אבוד, במיוחד כי הייתי רחוק מאמא שלי. לקח לי חצי שנה למצוא את המקום שלי. שנה וחצי אחרי זה, בגיל 18, הכל השתנה.

2/ זה התחיל למחרת שושן פורים. טלפון מאבא שלי: תשמע, יש דיבור על שידוך בשבילך. בהתחלה לא קלטתי שהוא מתכוון אליי. שאלתי: טאטי, מה אמרת? והוא חזר: יש דיבור רציני על שידוך בשבילך. הוא התחיל לפרט: בת של זה וזאת, נכדה של ההוא... לא היה לי מושג למי הוא מתכוון, אבל המשכתי כרגיל. הדחקה.

3/ בערב, אבא שלי התקשר שוב וביקש שאכתוב 20 שורות של טקסט כלשהו לגרפולוג, זה מה שביקשו הורי הבחורה. נעלבתי קצת, אבל כתבתי. הגרפולוג אישר. אחרי זה בדקו התאמה גנטית ב'דור ישרים'. הם גם אישרו התאמה. דרך אגב, כל הזמן הזה אני בישיבה, מקבל עדכונים פה ושם, לא ממש קולט שזה באמת קורה.

4/ למחרת בבוקר טלפון נוסף: תבוא הביתה. התחלתי לרעוד. איך אדבר עם בחורה? איך אסתכל לה בעיניים? זה לא שלא ראיתי נשים, אבל בחיים שלי לא ישבתי עם אישה זרה. כל הדרך לבני ברק הייתי בסערת רגשות. אבא שלי שלח אותי למדריך חתנים בבני ברק. המדריך הסביר איך לדבר ואיך להירגע, וזה קצת עזר.

5/ בצהריים, אמא שלי לקחה אותי לקנות בגדים חדשים, חליפה, כובע, נעליים, כראוי לבחור שהולך לפגישה. בערב הפגישה, התקלחתי, התלבשתי בבגדים החדשים, ואמא שלי אמרה: טוב, לך עם אבא לבית של שורי. הדפיקות לב חזרו. בדרך, אבא שלי ניסה להרגיע אותי, תוך כדי שאנחנו משתדלים לא לבלוט ברחוב הבני-ברקי.

6/ בערב, הפגישה. המיקום: הבית של אחותי הגדולה. היא שלחה את הילדים שלה לישון אצל אחות אחרת, והשאירה את הבית נקי ומסודר. בהתחלה נכנס אבא שלה ורצה לראות אותי לפני הפגישה. הוא דיבר איתי ועם אבא שלי קצת, ואז שניהם איחלו לי בהצלחה ויצאו, ורק אז היא נכנסה.

7/ שלום, קוראים לי מלכי, היא אמרה. אני שלוימי, עניתי. שנינו ישבנו מול שולחן סלון רחב מאוד. היא מסתכלת עליי, אני עליה. שקט. מבוכה נוראית. ואז משומקום תפסתי אומץ ואמרתי לה: תראי, שנינו במבוכה, אז כבר יש לנו משהו משותף. היא חייכה חיוך רחב, והקרח נשבר.

8/ דיברנו על הישיבה שלי (ברור שלא סיפרתי לה הכל), על הסמינר שלה, ועל החיים. בהתחלה הסתכלתי כל הזמן על השעון, (שמתי לב שגם היא מציצה כל הזמן לשעון...) אבל בסוף שכחתי ממנו לגמרי. כעבור זמן אמא שלה דפקה בדלת: "זהו, אתם כבר צריכים לסיים."

9/ היא קמה ואמרה לי: עוד יהיה לנו הרבה זמן לדבר. כלומר, מבחינתה אפשר להתקדם. הנהנתי במבוכה, לא יודע למה לא עניתי. והיא יצאה עם אמא שלה. כשחזרתי הביתה, ההורים שלי שאלו: נו, איך היה? דיברתם בצורה זורמת? נראה לך שהיא מתאימה? לא באמת ידעתי מה לענות. אמרתי שנראה לי שהיא מתאימה.

9/ כשחזרתי הביתה אחרי הפגישה, ההורים שלי ישבו וחיכו לי. אמא מיד שאלה: נו, איך היה? הצלחתם לדבר? נראה לך שהיא מתאימה? הרגשתי מבולבל. אמרתי להם: נראה לי שהיא בחורה טובה. הם חייכו. ואני? לא ידעתי אם אני מבולבל או פשוט שמח.

10/ באותו ערב, אבא התקשר לגבאי האדמו"ר לתאם 'לחיים'. אמא שלי השאירה הודעה בקו המשפחתי: אנחנו סוגרים בעז"ה שידוך לשלומי שלנו, כולם מוזמנים עוד שעה אצל האדמו"ר .

11/ כשישבנו אצל האדמו"ר ל'לחיים', זה התחיל לחלחל אליי: אני באמת מאורס. פתאום, כל הפחדים, המבוכה, והבלבול התחלפו בהתרגשות. המחשבות על הפגישה עלו לי בראש, איך התחלתי מפוחד, ובסוף בכלל לא רציתי שהשיחה תיגמר. ואז, בין הברכות והחיוכים, הרגשתי משהו שלא הרגשתי כל היום: שמחה אמיתית.

12/ כשהגענו הביתה, כבר לא הייתי מבולבל. היה בי משהו חדש — התרגשות ענקית. הבנתי שזו רק ההתחלה, אבל בתוך הלב ידעתי שעשיתי צעד משמעותי, ואני שמח עליו מכל הלב.

15/ אז איך זה הרגיש להתארס בשידוך בגיל 18? זה מתחיל בהרבה דפיקות לב, עובר דרך מיליון שאלות, ובסוף זה נגמר אצלי בשמחה גדולה שקשה לתאר. רק אדגיש: לא אצל כולם זה נגמר ככה. אכתוב על זה בהזדמנות.

אשכרה שרדתם עד לפה? 😲 מעריך מאוד! אשמח מאוד לשמוע מה חשבתם על זה. לייק שיתוף וכו' יתקבלו בברכה.